לפני כמה שנים נסעתי עם מישהו לזיכרון יעקב. הספר של אליס מונרו, "יותר מדי אושר", בדיוק ראה אז אור בעברית, התקשיתי להיפרד ממנו והבאתי אותו איתי. בצהריים הוא הקריא לי סיפור מתוכו, "פרוזה". עד היום אני חושבת שזה אחד הסיפורים הקצרים המוצלחים שאני מכירה. אני לא זוכרת אילו דרמות גדולות התרחשו אז בעולם או אילו מלחמות עמדו על הפרק. אין לי ספק שהן היו שם, בחדשות ברכב ובפאתי ראשינו, כמו טנטון. אבל אני זוכרת בעיקר שמזג האוויר היה חד ומדויק, שהוא הקריא יפה, ושהיתושים לא נגעו בי. הוא חזר מהטיול כולו עקוץ, ואני יצאתי בלי שום סימנים. בהמשך יוצרות הקשר התהפכו. אחר כך הפכו לזיכרון. בגלל הזיכרון הזה אני חושבת שאני אוהבת את אליס מונרו. לא כי קראתי סיפור שלה ביום מסוים. כי אליס מונרו נותנת תוקף להיסטוריה הפרטית של הלב. זה היה יום אישי, מינורי, חסר משמעות בסיפור הגדול של העולם. וביום רביעי שעבר, כשמונרו הוכרזה כזוכת פרס נובל, הרבה אנשים הרגישו חגיגיים. והרבה רגעים מינוריים זכו להכרה.

*

אין דבר עלוב מלנכס אנשים בהצלחתם, ממש כמו שאין דבר עלוב מהתנערות מאהובים במפלתם. זהו אחד המבחנים הבסיסיים של אהבה. לכן, למען ההגינות והסדר הטוב, אדייק את החוויה האישית: המועמדת המועדפת שלי לזכייה בנובל השנה, ממש כמו בשנים קודמות, הייתה אישה קנדית. אחת מהן. שתי נשים קנדיות כיכבו בשנים האחרונות בטבלאות ההימורים, אליס מונרו ומרגרט אטווד. זכייה של כל אחת מהן הייתה חגיגה זעירה. המשותף ביניהן הוא הסיבה שבגללה אני אוהבת ספרות קנדית: מתוך מרחבי הטבע הירוקים והקפואים צומחת ספרות אנושית, בוחנת, מרופדת בזמן ומרחב.

וביותר מבחינה אחת, אטווד הייתה כנראה מועמדת טבעית יותר לנובל. מבין שתיהן היא החצופה יותר, הנועזת יותר וגם רחבת היריעה. יש לה אג'נדה חברתית מוצקה של אקו־פמיניזם, צמחונות ותיקון עולם. רבים מספריה עוסקים באפוקליפסות, בעולם אלטרנטיבי, בחטאים אנושיים בשם אלוהים שונים. אישית אני מעדיפה את אטווד הפרטית, של "עין החתול", על אטווד נביאת הזעם של "שנת המבול". אבל חייבים להודות שבספרי הנבואה שלה היא קוסמת. אטווד משתמשת בספרות משובחת כדי לומר את שלה לרבבות קוראים. היא חודרת אל תודעתם כמו טנטון חדשות מלחמה ביום פיקניק ומניעה את העולם. ובכך מוציאה מהכוח אל הפועל את כוחה של הספרות.

*

ובכל זאת אליס. ומשהו בבחירה הפחות טבעית משמח אפילו יותר. כי ניצחונה על ועדת נובל, חובבת הכתיבה הפוליטית (נזכור כאן בתמיהה את הרטה מולר, הזוכה מ־2009. מולר נותרה אנונימית יחסית גם אחרי הזכייה, בעולם ובארץ. הספר האחד שלה שתורגם לעברית, "חיית הלב", הוא מופע וירטואוזי מרשים על רומניה הקומוניסטית. אני בספק אם תרצו להזמין אותו להיסטוריה הפרטית ביום פיקניק), הוא ניצחון האמת הפנימית.

 כמה נעים לתאר את התמונה הבאה: הסופרת יושבת בביתה אשר בקנדה השקטה והמוריקה, וכותבת סיפורים. חמישה עשר ספרים (לא כולם תורגמו לעברית עדיין), רובם ככולם סיפורים קצרים (או, במקרה של "המראה מקאסל רוק", סיפורים שהם סיפור אחד ארוך) שעוסקים במחוזות ילדותה באונטריו שבקנדה. היא יודעת שמעט מאוד אנשים קוראים סיפורים קצרים. היא יודעת שמעטים סיכוייה לזכות בנובל, כי היא לא כותבת נובלות פוליטיות ולא לוחמת חברתית. אבל מה היא יכולה לעשות. היא פשוט אומרת את האמת. זה מה שיש לה לומר ואלו הכלים העומדים לרשותה.

היא מלטשת כל סיפור, בודקת מול האור ומחדדת שוב, ומשחררת לעולם סיפורים מדויקים ואישיים. וראו זה פלא – כמו שקורה עם ספרות נפלאה, אדם מסיים לקרוא וחושב וואו, זה כל כך נגע ללבי. משונה מאוד, מה לי ולעיירה מושלגת בקנדה. אבל אין לי למי להמליץ, בראייה אובייקטיבית זה בטח משעמם. הרי לא באמת קורה שם הרבה. התחושה היא אישית, אינטימית. וזה בדיוק הקסם. כשמגיעים עד רמת הדי־אן־איי של הדברים, כל סיפור הוא אוניברסלי.

מונרו ערערה על החלוקה הגסה של חשוב ולא חשוב. היא לא היחידה. הערעור הזה אופנתי ולא פעם מבלבל, ספרים רבים אובדים במלכודת התיאורים המיותרים והמטפורות הריקות. החולצה מתנתקת מהחבל ועפה ברחוב כמו ציפור. זה נפלא. ציפורים הן נפלאות. אבל יותר מדי פעמים הקורא המותש מסיים את הקריאה ותוהה, מה קרה כאן בעצם? ובשביל מה? מונרו יודעת את המלאכה המדויקת, והשלם גדול מסך כל חלקיו.

*

"הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שווא" (ברכות נד, א). המתפלל על דבר שכבר קרה, זו ברכה לבטלה. אבל הלב אף פעם לא מבקש רשות להתפלל ולקוות. וביום רביעי שעבר, כשהמתנו למוצא פי הוועדה (שכבר החליטה ימים קודם), המוני אוהבים בארץ ובעולם החזיקו למונרו אצבעות.

כדאי אולי לומר משהו על חווית הצפייה ברשתות חברתיות: מאז היות הפייסבוק והטוויטר, צריכת המידע שלי השתפרה פלאים. אני חיה בעולם עם הרבה פחות תקריות דיפלומטיות וכדורגל והרבה יותר ספרים ומוזיקה. גבולות של מדינות הפכו פחות רלוונטיים, או לפחות לא הגבולות היחידים. אפשר לחיות בו זמנית גם בישראל המסוכסכת, גם במדינת הכותבים וגם במדינת אוהבי הספרות. עבור הרבה אנשים בהרבה מדינות הכרזת זוכי נובל לספרות היא אירוע זניח, אבל במדינת אוהבי הספרים מדובר באירוע ממלכתי.

הרשת מאפשרת לתושבי מדינת הספרים מכל העולם לכסוס ציפורניים יחד ולא להיות נתונים לחסדי עדכונים מאוחרים, איש איש במדינתו. אני מודה שלבי החסיר פעימה כשצפיתי בשידור ישיר בנציג הוועדה השוודי יוצא מהחדר, ומוסר הודעה בשפתו המשונה. והיה נעים לחלוק את ההתרגשות. חוויה אישית מקבלת תוקף כשהיא משתקפת אצל אחרים. תחושה שמתבטאת כל כך יפה בשפה העברית – אם מישהו חושב עליך או כמוך, אתה מרגיש חשוב. והתיקוף הזה של רגעים זעירים הוא הרי הסיבה שבגללה התכנסנו להחזיק לה אצבעות מלכתחילה, זוהי אליס בארץ המראה.

אני חושבת שהפעם האחרונה שבה שמחתי כך על זוכת נובל הייתה לפני יותר מעשור, וגם אז הזוכה הייתה אישה. ב־1996 הוענק הפרס למשוררת ויסלבה שימבורסקה הפולנייה. הניצחון היה כפול: גם הכרה בעולם השירה וגם הכרה בסגנונה האישי והלא פעם מחויך. גם אז הזכייה נחוותה במדינת הספרים כניצחון קולקטיבי: נשים שהעזו לומר את שלהן, בשפתן האישית, לעתים הלא פורמלית ומחויכת. והעולם הכיר בהן.

*

 "חיים יקרים" הוא הספר האחרון של מונרו שתורגם לעברית. הוא גם הספר האחרון כנראה שתכתוב אי פעם. השנה, בגיל 83, הצהירה מונרו שהיא פורשת מכתיבה, לעשות את הדבר שסופרים פורשים עושים ואין לי מושג מהו. קראתי את הספר לאט, חוסכת כל סיפור, בתחושה אמיתית של אבל. לא יהיה יותר. ומי יכתוב לי ככה.

בעמ' 217 צצה לפתע הסופרת, תחת הכותרת "פינאלה", ואומרת בפשטות: "ארבע היצירות האחרונות בספר הזה אינן סיפורים של ממש. הן מהוות יחידה נפרדת, אוטוביוגרפית בתחושה, אף שלעתים אינה כזאת לחלוטין מבחינה עובדתית. אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימיים ביותר – שיש לי לומר על חיי".

הדברים מהממים בכנותם. אליס מונרו היא סופרת. מאחוריה מפעל חיים של ניתוח ושיוף, והגיע הרגע שבו הרגישה שסיימה לומר את כל מה שהיה לה להגיד. וכך, בלי לתאר משטרים מתמוטטים או עולם אפוקליפטי, עשתה היסטוריה. היא הקדישה את חייה להיסטוריה של הזיכרון הפרטי, ובסופו של דבר נכנסה לדפי ההיסטוריה הכללית.

*

הכול פוליטי. דתות ומלחמות, וגם האופן שבו אנחנו חווים זוגיות, הורות, אהבה. כל זה חלק מתמונה אחת גדולה. הציניקנים יאמרו שגם הצהרתה של מונרו לפרוש מכתיבה הייתה צעד מודע, פוליטי בבסיסו, שהביא לה את הנובל. אבל אני מאמינה לה. כי להאמין פירושו שאפשר ושמותר גם ככה. וכל קסמה הרי בתוקף שהיא נותנת לחשיבותם של הדברים.

וגם כי אין הבדל בעצם. האישי והכללי, מלחמות ועקיצות יתוש. בשורה התחתונה הכול מצטמצם לדברים שפעמו פעם ועכשיו הם זיכרון. מה שלא עקץ יכול להתחיל לעקוץ, וגם הצריבה הזו בסופו של דבר עוברת. יש דברים שצריך לחיות חיים שלמים כדי להבין. מונרו עשתה את זה בשבילנו, היא עברה בתחנות חייה תוך בדיקה מתמשכת. תוך כדי הליכה העניקה לנו את שני הדברים שהופכים חוויית קריאה למענגת – את ההתפעמות ואת ההזדהות. ובסופו של דבר היא גם הגיעה למסקנה. השורות החותמות את יצירתה הספרותית מייצגות היטב את הפער הזעיר בין האישי לכללי. הן יכולות לתאר בדיעבד של מלחמה, או פיקניק בזיכרון יעקב, או מסלול חיים. כיוון שהיא בחרה לסיים איתן, נסיים איתן גם כאן: "אנחנו אומרים על דברים מסוימים שהם בלתי נסלחים, או שלעולם לא נסלח לעצמנו. אבל אנחנו סולחים – אנחנו עושים את זה כל הזמן".

 ——-

צ'כוב של צפון אמריקה

אליס מונרו, 1931, היא סופרת קנדית מוערכת ועטורת פרסים ספרותיים. ביניהם פרס "בוקר" הבינלאומי לשנת 2009. בעידן שבו הוספדה סוגת הסיפורים הקצרים, דווקא אמנות זאת זיכתה אותה באהדת הקוראים ובהכרה העולמית.

רבים מסיפוריה עוסקים בדמויות מחייה באזור הכפרי הירוק והמושלג של מחוז הולדתה בדרום־מערב אונטריו בקנדה. למרות העיסוק המקומי והפרטיקולרי, סיפוריה העוסקים במצב האנושי, תוך מיקוד בהתרחשות הנפשית ובמערכות יחסים יומיומיות, ובעיקר בנשים ובחייהן, הצליחו לפרוץ גבולות ולגעת בלב קוראות וקוראים מכל רחבי העולם.

מונרו נולדה בעיירה ווינגהם לאב מגדל שועלים ועופות ולאם מורה בבית הספר. עם נישואיה לג'יימס מונרו עברה לעיר וונקובר שבקולומביה הבריטית. שם נולדו לזוג שלוש בנות, שאחת מהן הלכה לעולמה חמש עשרה שעות לאחר הלידה. בהמשך ייסדו בני הזוג הוצאה לאור בשם "מונרו בוקס". בשנות ה־70 התגרשה מבעלה ושבה לאונטריו ולאחר מכן נישאה בשנית.

מונרו החלה לכתוב סיפורים כבר בגיל 15 וסיפורה הראשון התפרסם בעיתון סטודנטים בשנת 1950. קובץ הסיפורים הראשון של מונרו "ריקוד הצללים המאושרים" ראה אור בשנת 1968 וזכה להצלחה מיידית וגם בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה. סיפורה "הדוב שהגיע מההר" עובד לסרט "הרחק ממנה" בכיכובה של ג'ולי כריסטי (2006).

מאז ראה ספרה הראשון אור פרסמה מונרו עוד ארבעה עשר ספרים, וגם הם זכו לשבחי הביקורת. הניו־יורקר פרסם מסיפוריה ובניו יורק טיימס כתבו עליה שהיא "בהחלט יכולה להיחשב לטובה מבין כותבי הסיפורת בצפון אמריקה". יש שקבעו שהיא אף מתעלה על ג'ויס וצ'כוב. לבד משבחי המבקרים, מונרו זכתה גם להערכתם הגדולה של עמיתיה הסופרים. שמונה מספריה תורגמו לעברית, ביניהם הספר שעליו הכריזה כספרה האחרון "חיים יקרים", שיצא לאחרונה בהוצאת מחברות לספרות בתרגומה של אורטל אריכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013