קשישה חיננית ומשעשעת חושדת שחברתה הטובה נעלמה, בזמן שהיא עצמה נעלמת אל תוך אובדן הזיכרון שלה. המתח וההומור יפתיעו אתכם ברומן חומל על זִקנה

אליזבת איננה

אמה הילי

מאנגלית: שי סנדיק

סנדיק ספרים, 2015, 267 עמ'

 

שתי סיבות מרכזיות היו לי לקרוא את "אליזבת איננה". הראשונה היא ההוצאה. מבול הספרים שיוצא כאן בשנים האחרונות הפך אותי ממהמרת נועזת למטרוניטה שמרנית, ושוב איני מתחייבת לספר לפני שווידאתי שהוא ממשפחה טובה. את הוצאת סנדיק גיליתי לגמרי במקרה – הכריכה שהעניקו לתרגום חדש של ג'ין אוסטן הייתה כה נפלאה, שהתפתיתי לדפדף. התרגום היה מצוין, ונסחפתי לקריאה מחודשת. משם קלה הייתה הדרך אל ספרי ההוצאה האחרים, שהתגלו כבחירות לקטורה נהדרות, וחשוב לא פחות: בתרגומים מוקפדים.

קריאה היא עסק כה שברירי. צרימה בתרגום היא נגיעה בכתפו של החולם בהקיץ. למשל כך: "הם הורידו את הספה למרתף וסוקי צפתה בהם נעלמים במדרגות ואז פנתה אליי. 'את מוכנה להביא לי את הרדיד? אני רוצה לכסות את הציפורים האלה', אמרה. 'צחוק צחוק, אבל אני באמת כבר לא מסוגלת לראות אותן'". (עמ' 69). מספיק צחוק צחוק אחד כזה, דורותי, ואנחנו כבר לא בקנזס. גם לא באנגליה, מולדתה של אליזבת הנעלמת. אנחנו בישראל. לזכות התרגום ייאמר שהדוגמה הנ"ל היא מעט המעיד על המרובה. ברובו המוחלט של הספר הקסם מתרחש. התרגום בלתי מורגש, ושיגורה של הקוראת אל היקום המקביל עובר בהצלחה. כולל התרגום המוקפד והיפה של צור ארליך לשיר "בואי לגינה, מוד" מאת אלפרד טניסון, המצורף בסוף הספר.

הסיבה השנייה לקרוא את "אליזבת איננה" היא הנושא. אנשים נעלמים הם הנושא החביב עליי. היעדר קיום פיזי מיטיב יותר מכול להגדיר את היש הפצוע. וב"אליזבת איננה" יש לא אחת, כי אם שתי נעלמות. האחת היא סוקי, אחותה של מוד, המספרת, שנעלמה מחייה שנים קודם לכן. השנייה היא חברתה אליזבת. מוד בטוחה שמשהו נורא קרה לאליזבת, אבל אף אחד לא מאמין לה. אי אפשר להאשים אותם. קשה להאמין למישהי שעוברת מהסלון למטבח בלי לזכור מה, בעצם, חיפשה שם. או כותבת על פתקים ("זיכרון הנייר שלי") דברים כמו "לא לקנות אפרסקים" ובכל זאת קונה עשרות שימורי אפרסקים. הכירו את מוד הורשם, מיס מארפל הדמנטית. קשישה חיננית ומלאת הומור, עם רגעים של צלילות חדה, מפלחת לב.

שעת הקשישים

רגע לפני שנצלול אל עולמה המבולבל של מוד, מעניין לתת את הדעת על ריבוי הגיבורים הקשישים לאחרונה. למה דווקא עכשיו? נראה שאפשר לדבר על תקופות ספרותיות. העשור הקודם, למשל, היה שעתם היפה של הגיבורים בעלי המוגבלויות. בין רבי המכר שהמיסו לבבות ברחבי העולם, די אם נמנה את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, פרויקט רוזי, אלגנטיות של קיפוד, קרוב להפליא ורועש להחריד. אפילו הבלש הספרותי שרלוק הולמס קשישא עבר טרנספורמציה, ובסדרת הטלוויזיה המצליחה בכיכובו הוענקו לו תכונות הגיבור החדש: נכה חברתית עם קשיי תקשורת. עם מיצוי האוטיזם והאספרגר עברה הספרות להפרעות אקזוטיות כמו בלבול חוש הטעם והריח. רגע לפני ש"מדריך מרק למחלות" הוכרז רשמית כספר הדרכה לכותבים, נראה שאפשר לנשום לרווחה. תמה תקופה. התבגרנו.

התקופה הנוכחית היא שעתם היפה של הקשישים. אשליות שווא של ברנלף. שמרי על אמא. הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, ועכשיו אליזבת. התופעה הזו היא לא פחות ממרתקת. יצירה הרי דורשת שנים של עבודה. הפקיעה של כמה ספרים וסרטים באותו נושא בבת אחת מעידה כי לפני כמה שנים נכנסו יוצרים בודדים איש לחדרו, במדינות שונות ברחבי העולם, וכתבו על הנושא הזה דווקא.

האנושות מתנהלת כמו גוף חי אחד, וחלקים ממנה מבשילים בו זמנית לאותן ההבנות. אולי הסיבה היא ההכרה ההולכת וגוברת שעם שיפור איכות החיים ותוחלת החיים אי אפשר יותר להתעלם מהגיל השלישי. ואולי זה המשך ישיר של ההתבגרות שעברנו עם גיבורי האספרגר – אנחנו מעִזים סוף סוף להישיר מבט. כשתחום חדש מופיע פתאום בשדה הראייה שלנו, יהיה מי שבתהליך העיבוד יהפוך אותו לגיבור. ויהיה מי שכמו בספר הנוכחי, יתבונן בטוב כמו ברע בעין חומלת.

להשליך מרוב תסכול

התאהבתי במוד הורשם במכולת. היא בדיוק נזכרה במוכרת שעבדה שם בילדותה, וזה היה הרגע המדויק: "שמחתי כשהזקנה הזאת פרשה סוף סוף. היא הייתה מקניטה אותי בכל פעם שנכנסתי כי כשהייתי נערה ביקשתי ממנה לקבל עבורי מכתב. כתבתי לרוצח ולא רציתי שהתשובה שלו תגיע אליי הביתה, ובמקום השם האמיתי שלי כתבתי שם של כוכבת קולנוע. התשובה מעולם לא הגיעה, אבל אמא של רג' חשבה שאני מצפה למכתב אהבה ונהגה לצחוק על זה עוד תקופה ארוכה אחרי שהתחתנתי" (15).

מוד, עיניכם הקוראות, היא גיבורה קולחת ושובת לב. באותה נשימה היא גם מתסכלת. בתה, הלן, מטפלת בה. יש בדמנציה רגעי חור־תולעת של מסע מעוות בזמן, שבו האם הקשישה חוזרת לילדות, והיא מתבוננת בפני בתה ורואה שם אישה זקנה. אלו רגעים מכמירי לב. יש גם לא מעט רגעים שבהם מתחשק להשליך את הספר על הקיר הסמוך מרוב תסכול. הנה דוגמה אחת להתנהלות היום יומית בבית הורשם:

"'מכרת את הבית שלי?' אני אומרת ובא לי להקיא. הרצפה שאני עומדת עליה אינה נראית לי יציבה עוד, היא כמו נשמטת תחת רגליי. 'באיזו רשות מכרת את הבית שלי? הוא שלי. אני גרה כאן. אני גרה כאן מאז ומעולם'.

'באמת, אמא, את הסכמת לזה לפני כמה חודשים. כבר מסוכן בשבילך לגור לבד. אפשר להמשיך לארוז, בבקשה? אני כבר מכינה לך כוס תה'.

'מי הסכים? באיזו רשות?'

'את ואני וטום הסכמנו'.

'טום?', אני אומרת ומביטה בערמות הבגדים. 'טום הוא האיש שאנחנו מוסרים לו את כל הדברים האלה?'.

'הוא בא מגרמניה פעם בשנה ואז חוזר לשם ואת חושבת שהוא נפלא. אבל הוא לא נמצא כאן יום אחר יום כדי לקבוע לך תורים ולדבר עם המטפלות שלך, לבדוק את הארונות שלך ולהוציא אותך לקניות, לקנות לך תחתונים חדשים בכל פעם שאת מאבדת את הישנים, ולאסוף אותך מתחנות משטרה בשתיים לפנות בוקר'" (179).

תעלומה מאחורי תעלומה

מוד, כאמור, משוכנעת שמשהו נורא קרה לחברתה אליזבת. היא כותבת על פתקים שאליזבת איננה, ומספרת על כך להלן ולנהג האוטובוס ולשוטר התורן, שוב ושוב ושוב. היא חושדת בבנה של אליזבת, היא לא זוכרת שראתה אותה הרבה מאוד זמן. את הפעם האחרונה שבה ראתה את סוקי, אחותה, שלילה אחד ארזה מזוודה ונעלמה, היא דווקא זוכרת מצוין. מתישהו, בואך אמצע הספר, נראה שהסיפור הובן. מוד המבולבלת מצליחה בכל זאת להגיע להישג בלשי. הקוראת קצת מותשת מכל הבלבול הזה, ומתקבל הרושם שכל הסיפור הוא לא יותר ממותחן טוב, דידקטי וצפוי. זה בדיוק הזמן להישאר.

הישארו עם מוד, כבולים כמוה בתוך האין־זיכרון הזה, עם הבלחות התודעה שמפלחות את הלב. הישארו, כי אתם רק חושבים שאתם מבינים. הישארו, כי העלילה מצליחה להפתיע לאורך כל הספר. רגע אחרי שגלגלת עיניים בעייפות וניחשת את ההמשך תגלה ששוב לא הבנת. הישארו בעיקר כי כמו בספרות טובה, העלילה היא רק רובד אחד. כשהתעלומה מגיעה אל סופה נשארות השאלות האמתיות שהוטמנו בספר, כמו כתב יד סודי שנכתב במיץ לימון ויש לחשוף בשלהבת נר. מה תיקח אתך אל האי הבודד של הזקנה. מה ינשור ומה יקום לתחייה.

סיום קריאת ספר אהוב הוא מוות בזעיר־זעירי אנפין. היה עולם ואיננו עוד. ככל שהקריאה התקדמה התבהרה גם הטרגדיה. מוד המתוקה, המצחיקה, הדמנטית. הייתי רוצה שהיא תישאר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015