הסופרת העברית התבוננה בארון הספרים שלה, גילתה מדף שלם של סופרות קנדיות ויצאה למסע בעקבות המשיכה המפתיעה לסיפורי נשות ארץ המייפל. מדריך למטייל בלב הקנדי

 צובר אדם קילומטרז‘ בנכסיו הרוחניים. בהתחלה הוא קורא הכל – מותחנים וקלאסיקות, רומנים ורכיבים על קרטוני חלב. המילה הכתובה היא שער סודי, וזה בפני עצמו חידוש. בהדרגה מתגבש לו טעם אישי. סופרים וז‘אנרים מתמקמים לפי סדר עדיפות. ביקור בחנות הספרים הוא כבר לא מסע אל ארץ פלאות לא נודעת, אבל מניב תוצאות טובות יותר.

במסיבת הסלון הדמיונית שלי אני מוזגת קקאו לכוסות סרוויס פרחוניות. סביב השולחן יושבות ויסלבה שימבורסקה, אווה קילפי, מרגרט אטווד, אליס מונרו ודבורה ויליס. כלומר, אני נוטה לארח בעיקר נשים לקקאו. ובתחום הפרוזה – נשים קנדיות דווקא. אטווד, מונרו וויליס. והן לא היחידות – מבט על מדף הספרים שלי, שסודר סוף סוף בסדר הגיוני, מעיד: אני חובבת עקבית של סופרות המתגוררות בקנדה. אין בינינו שום מכנה משותף תרבותי או דתי, ובכל זאת מילותיהן ומחשבותיהן כאילו נלקחו היישר מעולמי הפנימי. למה בעצם זה כל כך מוכר?

שפת המילה הכתובה

צריך, כנראה, להתבונן בקנדה. קנדה היא המדינה השנייה בגודלה בעולם. מבחינת אוכלוסייה היא אחת הדלילות בעולם. יש לה שני איים, המון יערות. מרחב ירוק לכל אזרח. היא מדורגת כאחת הראשונות בעולם מבחינת איכות חיים. רב תרבותית, נטולת מלחמות דת. יש בה אמנם מאבקים כמו בכל מדינה – הבולט מכולם הוא כנראה המאבק של שחרור קוויבק – אבל אוטובוסים לא מתפוצצים בה, קשישים לא גוועים ברעב. המרחב יכול להרשות לעצמו להיתרגם לזמן ולהתבוננות . וזה, אולי, מקור ההזדהות.

כי מעבר למדינה הגאוגרפית, יש בעולם הרבה תתי־מדינות. אזרחיהן מפוזרים על פני הגלובוס. אין להם מכנה משותף כמו מוצא, גיל, צורת שלטון. אבל הם מתגוררים באותו אזור מחיה נפשי, דוברים את אותה השפה ומתנהלים לפי אותם חוקים לא־כתובים של הלב. המילה הכתובה מאחדת נפשות תאומות. הספרות היתה שם לפני האינטרנט, כל יצירה היא מדורת שבט קטנה.

לאחרונה הייתה לנשים הקנדיות עדנה. דברה ויליס אמנם קצת צעירה (ספרה “היעלמות“ הוא ספר סיפורים קצרים נפלא ומומלץ), אבל שמן של מרגרט אטווד ואליס מונרו עולה כבר כמה שנים כמועמדות לזכייה בפרס נובל. המדינה הנפשית והגאוגרפית נפגשות בקנדה. מדורת השבט שלהן מאחדת אוהדים (ובואו נודה, בעיקר אוהדות) מכל רחבי הגלובוס. למשל שהרה בלאו, סופרת ואוהדת אטווד ותיקה: “כשאני קוראת את מרגרט אטווד, זה בכלל לא משנה שהיא נולדה וגדלה בקנדה הרחוקה“, היא אומרת, “מבחינתי, מדובר בנפש יוצרת תאומה. גם היא וגם אליס מונרו כותבות בכנות אכזרית, עירומה, חפה מכל הצטעצעות או כיסוי, ויחד עם זה הן מסוגלות לעדינות גדולה. באיזשהו מקום, זה כמו הטבע עצמו, שיש בו טורפים אכזריים לצד פקעות פורחות ועלים מנצים“.

טבע, אם כן. פקעות וטורפים. במילים אחרות, ספרות שהיא מצד אחד אישית מאד, ומצד שני מחוברת לעולם בצורתו הטבעית. מבחינה לאומית אפשר לומר שקנדה היא השטח המפורז של הספרות, עובדה שאולי נובעת מהמאבק על הזהות הקנדית ותוצאותיו. ב“מעוף העורב“ הנפלא של אן־ מארי מקדולנד (קנדית נוספת, שיש לשקול בכובד ראש את צירופה למסיבת הקקאו) מתוארת מדלן בת התשע, המגיעה עם משפחתה לבסיס סנטרליה. הגאווה על כור ההיתוך הצה“לי מתגמדת כשקוראים מי מרכיב את הבסיס הצבאי שם: אנגלים, צרפתים, אינדיאנים, יהודים וגרמנים. קנדה היא כור היתוך אמיתי, שהזהות בו כבר התמזגה עד כדי שאלת חוסר זהות.

אם כל חייך עברת ממקום למקום, את לא יכולה לאתר במפה מאין באת. כל המקומות שגרת בהם אינם אלא זה: מקומות. את אינך מאף אחד מהם: את באה מסדרה של אירועים. ואלה ממופים בזיכרון. אירועים מקריים, רופפים, כלי כסות של מקום שתמסך את הידיעה שעצם קיומנו כל כך לא סביר. שכמעט לא נולדנו, בכל הזדמנות. בהיעדר מקום, אירועים המתגלגלים לאיטם בזמן נעשים לשורשים שלך. סיפורים זולגים בהדרגה זה לתוך זה. באת מהתרסקות מטוס. ממלחמה שהפגישה בין הוריך. ספרי את הסיפור, קבצי את האירועים, חזרי ושני אותם. תבנית מחייבת תחזוקה. אחרת המארג מתרופף ונפרם חזרה לחוטים שציפורים מלקטות לבנות מהם את קניהן. (מעוף העורב, כנרת 2005, עמ‘ 52).

אישה וטבע

נראה שאי אפשר לדבר על ספרות קנדית בלי לעבור דרך השאלה הנפיצה: האם יש כתיבה נשית? בשנים האחרונות מתנהל בנושא דיון ער, הן באקדמיה והן בשיח הפמיניסטי. יהודית קציר (שספרה החדש, צילה, ראה אור בימים אלה) הגדירה כתיבה נשית כ“סובייקט נשי המתבונן בעצמו – מתקיימת באזורים, שרק נשים יכולות להעיד עליהם מבפנים, לחקור אותם מבפנים. אין הכוונה בהכרח לעדות אוטוביוגרפית, אלא להשאלה של תחושות ותובנות אל הספורים והרומנים“ (מתוך כתבה ב־Ynet מתאריך 17.7.2007). אחרים ימחו על ההפרדה. למשל מיכל פלד־פליישר, בבקורתה על “קיץ ללא גברים“ מאת סירי הוסטווט, ציינה כי לדעתה “עובדה שאנחנו אוחזות ברחם לא צריכה למנוע מאתנו לכתוב את “מלחמה ושלום“ (“כלכליסט“, 13.2.13).

אפשר ורצוי לדון בכך. כשלעצמי אני מתקשה לדמיין למה אישה כלשהי תשאף לכתוב דווקא את האתוס הגברי־מלחמתי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים הן חלק מהממד הלאומי־פוליטי. מנגד, בלתי אפשרי בעיני להתעלם גם מהמדינה האחרת. גם המשוררת הפעילה פוליטית (שימבורסקה) או החלוצה (רחל) היא אישה שנמשכת אל הכתיבה ומתבוננת בעולם.

“וכך מיום אל יום אסכין לעיר,

לסחי חוצות, להמולה ממארת,

לשממת בטון, לפני זרים בכל,

ולא אקבל, ולא אלחש: “כנרת!“

(“בעיר“)

מה הקשר בין רחל המשוררת, חופי כנרת וסופרות מקנדה? אם לסכם זאת במשפט אחד, אישה זקוקה למרחב מהחלון. בשיר העצוב הזה החלוצה רחל כמהה אל האגם שנשקף מחלונה פעם, ומתקשה להתאקלם בעיר האורבנית. לכאורה מדובר בטרגדיה אישית – לאחר שחלתה בשחפת, גלתה רחל מביתה האהוב במושבה כנרת אל בית המרפא בתל אביב. אבל את תחילתם של אותם חופי פלא אפשר למצוא באחד השירים היותר מפורסמים שלה: “למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים“?. הכמיהה אל חופי הפלא תמיד היתה שם. במישור אחד, מקומי מאד – אל המעשה הציוני, שהגשמתו הייתה לא פעם קשה ומאכזבת עבור הצעירים החולמים (עובדה נוגעת ללב שהכתיבה הלאומית מחקה).

אבל במישור נוסף, אפשר להעביר את המצוקה מהמדינה הגאוגרפית לזו הספרותית. לשפה אורבנית, הרזה והתזזיתית, יש מאפיינים ברורים. השפה הנפשית שואפת לפעמים לשוב אל הזמן הטבעי, והלב יוצא אל המרחבים של קנדה דווקא. קנדה כמשל. במילים אחרות, הוא יוצא אל העולם בצורתו הגולמית. הבית הציוני, הערכי, מענה את הנפש. בבית האחר מוצאים שלווה. גם בקרב האישה החלוצה פועמת נפש אישה הווה, מתבוננת. והיא נמשכת בכוח המגנט אל חופי הפלא והאורות הרחוקים. אישה עומדת מול חלון, ולפניה נפרשים המרחבים.

שהרה: “אני חושבת שהחיבור הנשי לטבע הוא בעל עוצמה גדולה, לא סתם המכשפות נחשבו אותן תמיד נשים חכמות שהכירו את סודות האדמה ורקחו שיקויים מאבקות צמחים. הגוף הנשי מכיל בתוכו את מחזוריות העונות, הוא מסוגל לייצר חיים ולכן החיבור שלו לטבע טבעי יותר (עם כל הכבוד לאגודות הציידים והטיילים הגבריות) אורח החיים המודרני כמובן ניוון את היכולות האלו, אבל בשביל זה יש לנו את אטווד ומונרו, כדי להקשיב לקול הקדום הזה ולהדהד אותו בספרות, בעיקר דרך דמויות נשיות מודרניות מאוד, אך כשבכל אחת מהן טמונה מכשפה קדמונית“.

אהבת עולם

“שנת המבול“, ספרה המתורגם האחרון של אטוווד, שראה אור לא מזמן בהוצאת זמורה־ביתן, הוא לא המוצלח בספריה. לטעמי, לפחות, הוא בעיקר מפגש עם חברה יקרה ואהובה שהפעם לא לגמרי ממריא. במערכת יחסים ארוכה מותר גם ככה. כל משפט הוא תזכורת נעימה בפני עצמה. כי המכנה המשותף הבולט ביותר המאחד בין הסופרות הקנדיות הוא הפרטים הקטנים, העולם התת־הכרתי על נימיו. מהבחינה הזו אטווד לא מאכזבת. הספר מתאר את העולם, קצת אחרי שהרסנו אותו, וכמו ב“המתנקש העיוור“ (כנרת 2008) היא שוב מפליאה לשרטט איך מתהוות אמונה ודת. מזמורי דת הגננים (אל תחמיצו את הגרסה המוקלטת ביוטיוב) הם מראה מבריקה של מאמינים המקובצים סביב מנהיג וריטואלים. הספר גם מביא לידי ליטוש את האידיאולוגיה של אטווד, שבעיני היא פועל יוצא של אותה התבוננות.

בשנת 1974 טבעה פרנסואז דו‘בון לראשונה את המושג אקופמיניזם, כדי לתאר את הקשר בין אקולוגיה ונשיות. האקופמיניזם התפתח כזרם חברתי ופוליטי, הטוען כי ישנו קשר הדוק בין דיכוי נשים ופגיעה בטבע. מוקד הבעיה האקולוגית נעוץ בגישת העליונות והנפרדות של המין האנושי מהמערכת הטבעית. האמירה הזו צומחת ומתפתחת בכל ספריה של אטווד, ומגיעה לשיא בספרה האחרון.

היה רומנטי לחשוב שהסופרת החביבה עליך יושבת ליד האח וסורגת. הבלי העולם חולפים מעל ראשה בשעה שהיא כותבת בפנקס ומחייכת בתבונה. אבל נעים יותר לדעת שהאחראית על דמויות בחייך לא פוסעת היישר אל חיק קלישאה. אטווד היא לא הסופרת אשר ליד האח. היא מוכרת חולצות, מצייצת בטוויטר. מוכרת את הזכות להופיע כדמות משנה בספרה תמורת תשלום. והיא בעיקר אקופמיניסטית פעילה. כבר שנים שהיא בוחנת את העולם בדייקנות שצמחה לאמירה מוסרית.

“האישה האכילה“, “החוב“, “שנת המבול“, כולם מדברים על הקונטקסט הרחב, אדם מול יקום ומול שאלת הבריאה הנצחית. ובמקביל לראיה הקוסמית, גם ירידה לפרטים. יחסים בין בני אדם. ב“שנת המבול“ חוזר הד של נושא חביב עליה: ילדה מול חברתה הטובה. בגידות קטנות, רגשות אשמה וגדילה. חדות העין שמאפשרת להתבונן על העולם ממעוף הציפור, מאפשרת גם ירידה לפרטים הקטנים.

אשליית הקשקושים

הרבה נאמר על ז‘אנר הסיפור הקצר. בארץ הוא לא אהוב ואף מקופח, אם כי לאחרונה הייתה לו עדנה מסוימת. בהכללה די מדויקת, אפשר לומר שהסיפור הקצר השתנה. פעם מייצג הז‘אנר המובהק היה “המחרוזת“ של גיי דה מופסאן – עלילה ברורה, כשבסוף יש הפתעה ממתינה להתגלות. מסר. משהו ארוז שאפשר לקחת הביתה. היום הסיפור הקצר, לפחות בז‘אנר אחד ודומיננטי שלו, מתבונן בעצמו מהחלון.

ובצדק. העולם הוא היצירה הספרותית המופלאה ביותר: ביליארדי דמויות, אינספור רבדים ועומק. לכל דמות משנית בצורת חתול או דג זהב יש סיפור, משמעות, חלק הכרחי בעלילה. הקב“ה היה בורא ומחריב עולמות. סופר. ומי שמתבונן מקרוב בעולמנו הנוכחי יוצר עולמות זעירים ומדויקים. פלא הבריאה. אליס מונרו הקנדית היא אחת הנציגות הבולטות והמוערכות של ז‘אנר הסיפור הקצר. כמו אטווד גם היא נקלטה היטב בארץ. מונרו בולטת גם בקנדה, אבל היא בהחלט לא היחידה.

ב־2009 יצא בארץ בהוצאת מרנגא ספר סיפורים קצרים של סופרות קנדיות: “על תקווה ואהבה“, בעריכת מילכה למדן. למדן: “במקור הבחירה בספרות קנדית היתה מקרית. יוצא לי לבלות בקנדה מספר חדשים בשנה, ונתקלתי שם בבעלי הוצאת ספרים קטנה ואיכותית, ששמחו לתת לי כמה מקבצי הסיפורים הקצרים שהוציאו לאור. כשקראתי, מצאתי את עצמי נמשכת קודם כל אל הרקע שעליו נכתבו הסיפורים. בסיפורים הרבים שקראתי, של סופרים וסופרות שונים, נחשפה לפני ארץ מיוחדת, עם נופים ומרחבים ומזג אויר ומושגים שייחודיים רק לה. ותוך עיסוק בסיפורים הללו היתה לי הרגשה שהסיפורים לוקחים אותי למסע תיור שריתק אותי והעשיר לא פחות ממסעות תיור פיזיים, שעשיתי דרך הכבישים הקנדיים הממשיים“.

אחד הסיפורים הנפלאים בקובץ הקנדי הוא סיפור קצר באמת בשם “מים אפלים“. משפחה מתארגנת ללכת לצפות במופע זיקוקים על שפת הנהר. בין תיאורי ההתארגנות מבצבצים תיאורי המשפחה – קשיים כלכליים ואישיים באקורד מינורי. כשהם מגיעים ומתמקמים, האמא חווה התקף חרדה זעיר, ומנסה להרחיק אותם מהקצה החשוף למים העמוקים.

הסיפור לא לחלוטין (ואולי: לחלוטין לא) מנותק מההוויה הקנדית – המצב הכלכלי, המצב החברתי. אבל נקודת המבט אוניברסלית, לופתת, שוברת לב. אדם ממוקם בעולם הגדול, ומבעד לחלון ממתינות התהומות. זה, כנראה, החוט המקשר בין אקו פמיניזם לקנדה לרחל המשוררת. קנדה היא לא רק מדינה, היא גם מטרופולין של מדינה ספרותית אחרת. מדינת הנשים הכותבות שמתבוננות בעולם.

שהרה: “לפעמים אני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שאני, שתבניות נוף הולדתי היו המבנים המתפוררים של בני ברק, או מסעות בית ספר במדבר יהודה, מסוגלת להתפעם ולהרגיש שייכת כל כך לסביבות המיוערות ורוויות האגמים של ספריהן והתשובה כנראה טמונה בהטמעה של התרבות האירופית מצד אחד, שריד ד.נ.א. של אבות אבותי ההונגריים מצד שני, או אולי יכולת כתיבה פנומנלית של הסופרות האלו, שהצליחו להחיות בתוכי את זכרונותיהן שלהן“.

אטווד עצמה, בספר הסיפורים הקצרים “האוהל“ (כנרת 2010), מתארת אישה כותבת:

את באוהל. בחוץ עצום וקר, עצום מאוד, קר מאוד. בחוץ שממה מייללת. יש בה סלעים וקרח וחול ובורות ביצתיים ועמוקים שיבלעו אותך, ולא יוודע כי באת אל קרבם (…) מדוע את חושבת שהכתיבה שלך, הגרפומניה הזאת במערה מטה לנפול, השרבוט הלוך ושוב ומעלה מטה על כתליו של מקום המתחיל להיראות כמו כלא, מסוגלים להגן על מישהו בכלל? או עליך. האמונה שהקשקושים שלך הם סוג של שיריון, סוג של קסם – היא אשליה, כי מי כמוך יודע כמה אוהלך שברירי בעצם. כבר עכשיו נשמעות הלמות של רגליים נעולות בעור, נשמעות שריטות, נשמעות הזדחלויות, נשמע צליל של נשימה שורקנית. הרוח חודרת פנימה, הנר שלך נופל ומתלקח, וכנף אוהל תועה ניצתת, ומבעד לחור המתרחב, על שוליו המשחירים, את רואה באור הבוקע ממחסה הנייר הבוער שלך את עיני המייללים, אדומות וזוהרות, אך את ממשיכה לכתוב. מה את כבר יכולה לעשות? (147־145)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013