שיר לאיזי ברדלי

קריס בריי

מאנגלית: שי סנדיק

סנדיק ספרים, 2015, 409 עמ'

לפני מספר חודשים עמדה הוצאת הספרים החדשה "סנדיק ספרים" בסכנת סגירה. "סנדיק ספרים" קמה כהוצאה פרטית, המתמקדת בפרסום תרגומי סיפורת קלאסית ומודרנית. היא הספיקה לצבור כותרים מוקפדים ומוצלחים וקהל קוראים נאמן לפני שנקלעה לקשיים שאיימו על קיומה. התגייסותם של הקוראים השיבה את ההוצאה לפעילות והספר "שיר לאיזי ברדלי", שכבר היה בתהליכי עבודה, ראה אור במימון המונים.

מי שעקב אחר התהליך ברשת התקשה לפספס את התלהבותו של שי סנדיק, המו"ל והאב הרוחני, מהספר הזה דווקא. אפשר היה לחשוד בהתלהבות יח"צנית, אבל היכרות עם בחירותיו הקודמות של סנדיק העידה שמדובר באהבת אמת. אחרת לא היה עט על הספר מלכתחילה.

"שיר לאיזי ברדלי" הוא ספר הביכורים של קריס בריי, אישה שגדלה במשפחה מורמונית אדוקה. בריי מביאה את סיפורה של משפחת כומר מורמוני המתמודדת עם אובדן. מה לסנדיק, יהודי חובש כיפה, ולהתמודדות עם אבל במשפחה מורמונית? אפשר להניח שבשני כובעיו, כמו"ל וכקורא, בחן את הספר בשתי בחינות: מבחן ההזדהות של הקורא הישראלי עם הספר ומבחן האיכות. "שיר לאיזי ברדלי", נאמר מיד, עומד בכבוד בשתיהן. לא פעם מדובר באותה הבחינה ממש – הרי ספרות במיטבה תמיד מעוררת הזדהות. האינטימי הוא אוניברסלי. ובכל זאת, הפעם, יש משהו מרתק דווקא באינטימיות המסוימת הזו.

סמינריון דמגוגיה דתית

…היא הושיטה יד לנרתיק כתבי הקודש תוצרת בית שלה, והוציאה משם חפיסת מסטיק מנטה. "מי רוצה מסטיק?". איש לא פצה פה. כולם חשדו שמדובר בתרגיל. "את רוצה, ציפורה, נכון?". ציפורה הנידה בראשה לשלילה אבל אז שינתה את דעתה והנהנה. האחות קמפבל הסירה את עטיפת הכסף, הניחה את המסטיק בפיה שלה ולעסה בקולי קולות. "מממ. כמה שזה טעים". היא הושיטה יד לפיה והוציאה את המסטיק הלעוס. "בבקשה, ציפורה", אמרה. "בואי לקחת את המסטיק, הוא כולו שלך". ציפי פרצה בצחוק מופתע, וכמה מהנוכחים הצטרפו אליה. "זה לא מצחיק כלל. אלה פירות ההפקרות המינית". האחות קמפבל הושיטה את המסטיק וניערה את ידה לאות הדגשה. "מי רוצה מסטיק לעוס ומלוכלך?" (37-38).

רוב בוגרות האולפנות ממצמצות עכשיו בהזדהות. את אותו שיעור ממש בצניעות ושמירת נגיעה למדו גם אצל אחיותיה היהודיות של האחות קמפבל. המזון היה אולי שונה, מי למסטיק, מי לקרואסון ומי לעגבנייה (האחרונה שנשארת בשוק ואיש לא רוצה כי כולם נגעו בה), אבל הרעיון מוכר באופן חשוד. מוכרים היטב גם דבריה של אותה האחות קמפבל: "אני בטוחה שאף אחת מכן לא רוצה להיות זו שתכניס מחשבות רעות לראש של גבר. אנא מכן, חשבו על הגברים" (עמ' 32). ההדהוד המדויק הזה מרתק, אף מבלבל. אלו עיקרי הדת היהודית, לא? מה הם עושים אצל המורמונים?

אפשר להסתפק בהסבר המתבקש: כל הדרכים מובילות אל אותה האמת. אם הגעת לעולם כיהודי, בודהיסט או מורמוני, נועדת לעשות את הדרך אל האמת באמצעות הטקסטים שאליהם נולדת. כך לגבי הפילוסופיה, אבל מה לגבי המתודה? איך קורה שנערות בנות כל הדתות מקבלות את אותה הדגמה הממשילה את גופן למזון? האם נערך מתישהו, איפשהו, סמינריון הדמגוגיה הדתית הבינלאומי?

שיקוף מדויק

לא רק מערכים חינוכיים נודדים בין הדתות. מרתקת הרבה יותר היא נדידת הדמויות. אבטיפוס של כמה גיבורים קבועים נע בין כל הדתות המונותאיסטיות: הילד שבשם אמונות הוריו נושא שם תנ"כי מביך (במקרה של איזי ברדלי – האח אלמה), הנערה הצדיקה שמתאהבת בחילוני, לא עלינו (ציפי האחות הבכורה, המאוהבת במורמוני חפיפניק ומקווה בכל לבה שיתחזק), האישה הספקנית שהתאהבה במאמין של אמת, ומנסה למחוק, בשם האהבה, את האינטואיציה הראשונית (קלייר, אשתו של איאן הכומר, שהתאהבה בתחושת הביטחון שהדת משרה אבל מתקשה לשלם את המחיר). ואולי מכמירת הלב מכולם: ידידתנו האחות קמפבל. אתם מכירים אותה מהשכונה או מבית הכנסת. הרווקה המקשישה, המקפידה על הלכות צניעות ועל הלכות בכלל, אצלה ואצל אחרות. בסתר לבה היא מאוהבת באיש הדת הכריזמטי. יראת אלוהים או פחד פשוט מן הגוף ומן הבדידות?

למצוא שיקופים כה מדויקים למה שנתפס כמו עומק מקומי שזר לעולם לא יבין זו חוויה מעוררת מחשבה. זהו תפקידה המדויק של הספרות, והאמנות בכלל. לאפשר תמונה רחבה יותר. החתירה לאמת זקוקה להיכרות עם זרמים זרים למהות – השפעות חברתיות, היסטוריות, כלכליות ואחרות. ספרות מציצנית תכניס אותנו אל חדרי חדרים אקזוטיים. ספרות טובה היא מעוף הציפור המרחיב את שדה הראייה.

לא תמיד אנחנו רוצים לראות. לכאורה הזדהות עם דמויות-מראה היא דחף טבעי. ודאי בין אנשים מאמינים. מי שחווה קדושה, אמור, תיאורטית, להיות הראשון שמבין שגם לאחר יש חווית קדושה. לפי אותו היגיון, מי שמפלים אותו על רקע דתו או מוצאו, למשל, אמור להיות הראשון להתנגד לאפליית האחר על אותו הרקע. אלא שהמציאות לא מכירה בהיגיון בסיסי זה. מספרים על מדינה קטנה שאזרחיה נרדפו שנים ארוכות על רקע מוצאם ודתם. הם ניצלו בשן ובעין והקימו מדינה עצמאית, ותכף החלו שופטים אחד את השני על רקע מוצא ודת. הזדהות יכולה בקלות להפוך לאנטגוניזם, דווקא מול שיקופי מראה. אנחנו בכלל לא דומים. אתה מאמין בשטויות, אני מבין את האמת. אתה נאיבי, אני ערכי ועמוק. אני לא כמוך. אם אני כמוך, מה זה בעצם אומר עליי?

מבחינת הקורא הישראלי, נדמה ש"שיר לאיזי ברדלי" הגיע בזמן הנכון. בשנים האחרונות נראה שהלוחות הטקטוניים מתחילים לנוע. בירושלים מתקיימת אחת לכמה חודשים תפילה משותפת לכל הדתות. חבורת "ארמדיל" של מאיירים יהודים דתיים עובדת בימים אלו על ספר קומיקס חדש בשיתוף מאיירים ערבים. משונה שזה לא קרה קודם. מדובר באנשים עם רגשות דתיים, לאומיים ויצירתיים מקבילים. תמונת מראה.

נחמה מקומית ואוניברסלית

מעבר  לניואנסים דתיים מוכרים (ואחרית דבר מרתקת על היווצרות הדת המורמונית, מאת תומר פרסיקו), החוויה הבסיסית בספר משותפת לכל מי שאי פעם האמין במשהו. הוא אמנם נע על הגבול הדק בין הרליגיוזי לפלאי, למרות שמשברים דומים מתרחשים כשכל אידיאה מתנפצת. בכך הוא יוצר חיבור אינטואיטיבי אוטומטי לספר נוסף, שגם במרכזו עומדים האמונה והאובדן ושמו מתכתב עם שם הספר, "תפילה לאוון מיני" של ג'ון אירווינג (זמור-ביתן, 2009).

הוריו של אוון מיני סיפרו לו שנסיבות הולדתו היו מופלאות. כתוצאה מכך, אוון מיני מאמין ביכולתו לחולל ניסים. ג'ייקוב ברדלי הוא בנו הנבון-אך-תמים של הכומר. גם הוא שמע מאבא שלו סיפורי ניסים, וגם הוא מאמין בהם באמונה שלמה. שני הילדים מאמצים נרטיב דתי-פלאי ומנהלים בסתר חיים המוכוונים לרגע שבו יחוללו נס. אלא שבעוד שהוריו של אוון פשוט סיפרו לו סיפור, כמו שהורים נוטים לעשות, הכומר ברדלי לא משקר במודע. הוא עצמו מבוגר שחי בשלום עם הפער בין האמונה לבין ההבנה האינטואיטיבית שיש דברים שלא באמת נועדו לצאת מתחומי הטקסט.

אבל ג'ייקוב הוא ילד. הוא מאמין בדברים כפשוטם. הם לעולם לא סימבוליים וגם לא נתונים לפרשנות. אם אסור לשקר אז אסור לשקר. איך זה שאבא שלו משקר ואומר לשכנים שאמא שלהם מרגישה טוב כשהיא לא? אם יש תחיית המתים, למה כולם עצובים כאילו אי אפשר באמת להחיות אותם? ואם יש ניסים בעולם, למה מנסים לשכנע אותו שאין? בפער בין שני סוגי האמונה, התמימה והמפוכחת, אורבת הטרגדיה. ההלך הנפשי הזה מתעלה מעל החוויה הדתית. כל מי שאי פעם האמין במשהו בכל לבו יזדהה אתו. ברגע מכונן נחשף המאמין לפער בין אמונה לרמייה עצמית לשקר. זה הרגע שבו מתחולל נס בדרך הטבע והוא נולד מחדש.

האינדיאנים האמינו שצילום לוקח פיסת נשמה. לפחות מטפורית הם צודקים. הקושי לראות את תמונתנו קיים לא רק מול מאמינים אחרים, אלא גם באותה הדת ואפילו באותה המשפחה, ואולי ביתר שאת, בגלל הקונפליקט שהוא מציף. האחות אנדרסון, חברה נכבדה בקהילה המורמונית, חווה חזיונות דתיים שמחזקים את אמונתה. האם זה גורם לה להאמין לחזיונותיו של ג'ייקוב על יכולתו לחולל נס? כמובן שלא.

"אני בטוחה שג'ייקוב לא משקר", היא ממשיכה, "הוא ילד טוב. אני בטוחה שהוא היה רוצה שזה מה שיקרה, אבל הוא צריך ללמוד את ההבדל בין דמיון ומציאות" (302). כמה פסקאות אחר כך, אלמה, שאליו הופנתה התלונה, לא מתאפק, ואולי זוהי בריי שלא מתאפקת: "את אומרת שראית את איזי במקדש". "נכון", היא אומרת. "אני בטוח שאת לא משקרת". "סליחה?", "אבל את צריכה ללמוד את ההבדל שבין דמיון ומציאות" (303).

האם אנשים שגדלו בסביבה דתית ייהנו מהספר יותר? לא בטוח. ספרות במיטבה מדברת את שפת הספר הפנימית, ומגיעה אל הקורא בכל זאת. אפשר ליהנות מספרים הודיים וסיניים וקוריאניים, בתנאי אחד – שהם אכן טובים.

"שיר לאיזי ברדלי" הוא ספר נהדר. מעבר לתחושת ההזדהות ולשאלות שהוא מעלה, הדמויות בו מעוררות חיבה ואמון, והוא עומד במבחן החשוב ביותר של ספר: מבחן ההנאה הפשוטה.

אל סיום הקריאה מתלווה צביטה, החורגת מצביטת הפרֵדה הרגילה מיקום-ספר. משהו קרה. האמנת במשהו והוא נשבר. גם נציגיו הזוהרים נסדקו. ועכשיו מה. גם הנחמה הדתית-מקומית שהוא מציע היא בסופו של דבר אוניברסלית. אפשר לסכם את ספר המורמונים היפה הזה במילים שנשמעות כמו כותרת של עלון שבת: באהבה ובאמונה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015