תיאור פרוייקט

בוקר טוב סינים

יום שני היה היום של המרק. אף אחד לא ידע מתי בדיוק הוא נהיה היום של המרק – עד לא מזמן בכלל לא נהגו לאכול יחד ארוחת ערב. ובכל זאת כולם ידעו שיהיה מרק היום, הם היו מופתעים אם לא. התאומים ערמו כל אחד ערימה ענקית של שקדי מרק בצלחת, דינה נזפה בהם לפני שעדן תעשה זאת והרחיקה מהם את השקית. לא הייתה זו נזיפה קשה מדי ולא רכה מדי, אלא בדיוק במידה שגרמה להם להמשיך לאכול בלי לקלקל את האווירה. יובל אכל כרגיל במהירות, הסיני לגם ישר מהצלחת בלגימות שקטות. היא תמיד פקדה על הילדים לא לנעוץ בו עיניים כשהוא אוכל, עכשיו הייתה זו דווקא היא שהתבוננה בו. לא נראה היה שאכפת לו. להיפך. בדיוק כשיובל החמיא לה שהמרק מצוין הסיני חייך אליה, לא בפעם הראשונה חשבה שאולי הוא מבין עברית. בדרך כלל זה לא ממש הטריד אותה, אבל עכשיו הייתה לכך חשיבות. היום הייתה דינה אשת בשורה. היא התלבטה איך לספר למשפחה את החדשות המשמחות. כבר מאוחר מכדי מדי לשאול אותו, כמובן. היא חייכה אליו בחזרה.

הסיני בכלל לא אמור היה לאכול איתם. החוק קבע שעליהם לתת לו חדר ומזון ולהגן על שלומו ובטחונו, לא יותר. כשהמעצמה הגדולה בעולם פוקדת עליך לעשות משהו אתה עושה אותו, האופן שבו אתה בוחר לעשות אותו היה, על פי ההיגיון של דינה, עניינך. אלא שעדן בדיוק הגיעה לגיל הזה, בו המודעות החברתית גבוהה וההורים לא מבינים, וכששמעה שדינה מתכוונת לשכן אותו ביחידת הדיור החיצונית היא הפסיקה לאכול למשך שלושה ימים רצופים. "לא מספיק שהפרידו אותו מהמשפחה שלו", רשפה, כאילו (כמו שדינה תיארה לחברתה אביגיל אחר כך) הייתה זו אשמתה של דינה שהמעצמה הגדולה החליטה להטיל פצצה גרעינית על סין ולזהם את כל האזור. "לא מספיק שהוא איבד את הבית שלו, אז עכשיו הוא גם צריך להרגיש מנודה? את פשוט גזענית שלא אוהבת סינים, נכון? תודי!". הסוף היה שהסיני קיבל את החדר שליד חדר המחשב, ולא רק אכל איתם אלא אף בילה איתם את שעות הערב המשפחתיות בסלון. ההחלטה נפלה לא כל כך מתוך התחשבות ברגשותיה של עדן אלא יותר כמחווה הומניטרית למתקנת העולם שדינה עצמה הייתה פעם, עדן ממילא לא הייתה בגיל בו תוכל להרגיש בהבדל.
האמת היא שזה לא היה נורא כל כך, סך הכל לארח את הסינים הייתה טרדה קטנה משחשבו. בחדשות אמנם דיווחו על לפחות שני מקרים בהם סיני ברח עם בת משפחה, וגם מקרה אחד בו סיני רצח בכפיות טובה נוראית את המשפחה המארחת שלו, אבל שלהם היה עדין וחייכן, ויובל אמר שלא צריך לדאוג לגבי עדן, היא לא הולכת לשום מקום בשנים הקרובות. סך הכל היה לנו מזל איתו, אמרה לעצמה, ומיד הוסיפה שכמובן, גם לו.

לא היה מדויק להגיד שדינה לא אהבה סינים, היא פשוט לא ידעה עליהם הרבה. בטלוויזיה דיברו רק על המלחמה ועל הניסיונות לטהר את האוויר ואת רוב הידע שלה שאבה מאביגיל. יום לפני שהסינים הגיעו סיפרה לה אביגיל על התפוצצות האוכלוסין בסין, שבגללה אסור להם לגדל יותר מילד אחד ולכן הם נוטשים את התינוקות בנות שלהם במנזר, ולפעמים אפילו את הילדים בנים הפחות מוצלחים. עם זה דינה לא יכלה להשלים בשום פנים ואופן. בבוקר הראשון, כשהסיני הגיח מחדרו בדיוק כשהילדים התכוננו לבית הספר, היא חיבקה את התאומים חזק חזק ואמרה לו בלב אצלנו, אדוני, דברים מתנהלים אחרת. היא ניסתה את זה גם עם עדן אבל העובדה שהוריה לא נטשו אותה במנזר לא זכתה לכל הערכה, ודינה התאפקה מלשאול אותה אם היא חושבת שגם ילדות קטנות בסין מתנהגות ככה לאמא שלהן. כשחשבה על זה עכשיו נזכרה שהתאומים לבשו אז בפעם הראשונה השנה את הסוודרים שלהם וכשיצאו נראו צבעוניים מאד, כתמים שמחים על רקע יום ראשון של סתיו. באותו יום הכינה מרק לארוחת ערב.

הצלחות התרוקנו מהר היום, דינה הבינה שהחדשות הטובות ייאלצו לחכות לאחרי האוכל. "אחרי האוכל" היה פעולה מוגדרת ממש כמו האוכל עצמו, היא אמרה לעצמה שאין הבדל גדול בעצם.
יובל קם ראשון, טפח על בטנו ואמר שוב שהמרק היה מצוין. לא בפעם הראשונה בחודשים האחרונים שמה לב שהשמין מעט, זה שיווה לו מראה צעיר פחות אבל יותר רגוע. הוא שאל אם היא רוצה שישטוף כלים ודינה אמרה שלא חשוב. היו ימים (אותם רוב בני המשפחה ניסו להדחיק) בהם הנהיגה תורנות שטיפת כלים בערב, אבל עדן בדיוק הגיעה לגיל הזה שבו מתווכחים על כל דבר וגם התאומים היו מנסים להתחמק. המריבות הקטנות צרמו לה אחרי האווירה הנעימה של הארוחה המשותפת ומתישהו, בערך כשהסיני הגיע, התחילה לעשות את זה בעצמה. זה לא היה נורא כל כך. זרם המים החמים על כפות ידיה והקולות המוכרים של שאר בני המשפחה שבקעו מהסלון עשו לה הרגשה של בית. היום תוכל לנצל את הזמן כדי להחליט איך לספר להם. היא הפכה במחשבה מאז הבוקר. בעלה של אביגיל, שעובד במשרד החוץ, הוא זה שגילה לה את הסוד – מחר או מחרתיים עומדת לצאת הודעה רשמית על כך שהאזור הפגוע טוהר כולו.

החדשות היו טובות, לא היה כל ספק בכך. עוד לפני שהסינים הגיעו כולם התחילו לקוות שהם ילכו. "זה כאילו מישהו מסתכל עליך כל היום וכל הלילה, בודק מה אתה עושה ואיך אתה נראה", רטנה אביגיל. המשפחה שלה קיבלה סינית צעירה וצנומה. באותה תקופה החלה אביגיל לצאת כל יום להליכה בפארק הצמוד לכניסה לעיר, כשדינה הייתה מצטרפת הן היו מדברות, בין היתר, על הסינים, ובעיקר על היום שאחרי. "אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי, בבית שלי, אם הפיז'מה שלי לא בלויה מדי להסתובב איתה", רטנה אביגיל והתנשפה, "לומדים להעריך את השגרה רק כשהיא נשברת, אני אומרת לך. כשהיא תלך זה יהיה כמו בסיפור הזה, שהוציאו את העז". גם דינה מצאה עצמה מתאפרת לפעמים בלי סיבה מיוחדת ומתעוררת בשעות מוקדמות יותר אפילו ביום החופשי שלה. לא שהיה אכפת לה מה הסיני חושב עליה, אבל הוא תמיד קם מוקדם ומשהו בזה הפריע לה, היא לא ידעה בדיוק מה. הוא בילה את הבקרים מול הטלוויזיה וכשיצאה לסלון היה מחייך, תמיד מחייך. כמה פעמים ניסתה לצאת בשקט כדי לראות אם הוא מחייך גם כשאין שם אף אחד שיראה, אלא שכמו העץ שנופל ביער שאין בו נפש חיה, לשאלה האם הוא משמיע רעש או לא לא הייתה כל משמעות. בסוף ויתרה.

זה לא היה "כאילו מישהו כל הזמן מסתכל עליך" כמו שאביגיל אמרה, זה היה בדיוק זה. מישהו מסתכל איך אתה מאכיל את הילדים שלך, וכמה חזק אתה מחבק את בן הזוג שלך ובאיזה טון אתה מדבר אליו כשהוא חוזר עייף מהעבודה. מישהו רואה אם יש מי שינחם אותך כשהמבט מרוחק, מודד את המרחק בין עצב מתוק לעלבון מלוח, קורא שפת גוף ומוסיקת רקע כאילו הוא צופה בטלוויזיה. אביגיל אמרה שהיא מרגישה שהסינית מחלקת לה ציונים. "מה יש, בסין לא צועקים לפעמים על הילד?", התרעמה, ודינה שתקה כי האמת היא ששתיהן לא ידעו מה עושים סינים חוץ מלשבת בסלון ולחייך. בהתחלה עדן עשתה כמה ניסיונות לדובב אותו ולשאול בשפת הסימנים אם יש לו אישה ואם הייתה להם בבית טלוויזיה, אבל כיוון שניצחה בעניין החדר הרגישה שעשתה את שלה, במהרה עבר הסיני לרשות התאומים. המשחקים שלהם היו ברורים גם ללא מילים, ונראה היה שכולם מרוצים.

כשחשבה על התאומים בסלון שמעה אותם פתאום, מפילים חיילים מפלסטיק ירוק ואפור וצוחקים. הקולות היו שם כל הזמן, כמובן, אבל המחשבה עליהם כמו נתנה להם תוקף מחודש.
האמת הייתה, לא היה טעם להכחיש זאת, שרק מאז הסיני החלו התאומים לשחק בסלון. היא לא ידעה אם זה טוב או רע – לפני כן הם היו משחקים במחשב עד שעת השינה שלהם, זה היה לדעתה תרגול טוב לתאום השקט, שיועד להיות מהנדס או פרופסור או אולי שניהם. היא ויובל היו יושבים בסלון וצופים בטלוויזיה. כשעדן לא יצאה היא הייתה צופה איתם בחדשות, לפעמים בוכה, לפעמים כועסת ותמיד מלאת בוז. היא רצתה להיות שרת החינוך או הרווחה. זה, לפחות, מה שאמרה קצת אחרי שהתחילה להתעניין בחדשות וקצת לפני שהפסיקה להתעניין בדינה.

אבל בערב הראשון עם הסיני התאום השקט פחד לעבור ליד חדר המחשב. הסיני ישב בסלון ולא גילה כל רצון להיכנס לחדרו ולסגור מאחוריו את הדלת, יובל ישב שם ממילא והתאום הרועש לא גילה כל עניין במחשב שעמד, לראשונה בחייו, כולו לרשותו. עדן לא יצאה באותו ערב – היא הייתה צריכה להבטיח שההורים שלה יתנהגו יפה לסיני, כמו שדינה הייתה בטוחה שהיא סיפרה לכל החברים שלה. דינה מצידה הייתה צריכה לשמור שהסיני לא מתנהג יפה מדי לעדן. כך קרה שהם ישבו כולם בסלון, בודקים אחד את השני ומתאמצים להיראות טבעיים. כשחשבה על היום ההוא נזכרה באותה יממה אומללה בה כולם חשבו שהמדינה עומדת להצטרף למלחמה במזרח התיכון. הם ישנו אז כולם באותו חדר עם הטלוויזיה על ערוץ החדשות וחיכו להתקפה. עדן התחילה אז לקרוא לתאומים התאום השקט והתאום הרועש. אם מתעלמים מעניין הפחד אפשר לומר שזו הייתה בהחלט חוויה. שלושת הילדים, בכל אופן, זכרו אותה בחיבה.

דינה סיימה לרחוץ את כל הכלים, ניגבה ידיים ונכנסה לסלון. השאלה הייתה איך לספר. היא יכלה להגיד לתאומים "יש לי חדשות טובות, הסיני עוזב ממש בקרוב ולכל אחד מכם יהיה חדר משלו". היא ויובל החליטו כבר לפני חודשים רבים שהגיע הזמן שכל תאום יפתח זהות משל עצמו וכדאי להפריד ביניהם. אבל היא לא יכלה להיות בטוחה שהתאומים יסכימו שאלו חדשות טובות. עדן תשמח, כמובן, אלא שאם הסיני מבין עברית הוא עשוי להיעלב. היא לא רצתה להעליב אותו.
היא התיישבה ליד יובל. החדשות הסתיימו, על המסך ריצדה תזכורת לכך שהסרט שקנו עומד להתחיל. עדן ישבה על השטיח ברגליים יחפות – היא לא תצא היום. היו לה דרכים משלה לכבד את העובדה שהם סך הכל השתדלו לא להיות הורים מעיקים. התאום הרועש תקף את חייל הפלסטיק הירוק של הסיני בחללית צעצוע מהבהבת, זה הזכיר לה סיפור מוזר שסבתא שלה אהבה לספר, על האיש הירוק שהיה מסיפור אחר.
יובל הניח את ידו מסביב לכתפה, עיניו במסך עדיין, מרותקות. היא חשה כלפיו פרץ של חמלה. יובל התמים, שלא מבין מה קרה להם ומה עוד יקרה להם. לא נורא. מה שלא יהיה, מחכים להם עוד ערבים רבים וארוכים יחד, על הספה מול הטלוויזיה בסלון הריק.
התאום הרועש עבר לידה, היא שמה לב שבזווית פיו נקרשו שאריות מרק ועצרה אותו כדי לנגב אותן. ה"די אמאא" שלו היה רפלקס כמו פיהוק או שיעול, היא לא נעלבה. הסיני חזר למקומו הקבוע על הספה, והיא שאלה את עצמה אם טוב לו איתם ואם היה מעדיף להישאר. בניגוד לרצונה עלו במוחה סיפורים ישנים על פליטים שהוחבאו במרתפים בלי שסיפרו להם שמלחמת העולם הסתיימה, היא גרשה אותם מראשה וחשבה מחשבות נכונות. מליון סינים יארזו בקרוב את חפציהם וייעלמו כלעומת שבאו. המסך ירד, החיים ימשיכו. אנשים יוכלו סוף סוף לחבק את ילדיהם ולאכול ארוחת ערב ולשבת בסלון בלי שמישהו יתבונן בהם. זה אמור היה, זה חייב היה להספיק.

הסרט התחיל, דינה החליטה שהחדשות הטובות יכולות לחכות למחר. יום שלישי היה יום של חביתה וסלט, כולם ידעו את זה. היא השעינה את ראשה על יובל ופרעה את שיערו של התאום השקט, שנשען על הספה מתחתיה. כשהביטה אל הסיני ראתה שהוא מחייך.