תיאור פרוייקט

גן נעול

א.

כשרחל אמרה שהיא רוצה להתפלל בקבר רחל, דמיינתי נסיעה ארוכה. לא היה לי מושג עד כמה בית לחם קרובה לשכונת סן-סימון בירושלים. ישבנו בחדר שלה, שהיה מלא חוטי צמר. באותה תקופה היא היתה סורגת כל דבר; קערות וכדים ומסגרות לתמונות. כשהיא אמרה שהיא רוצה להגיע לקבר רחל צפה מולי תמונה שלה, הולכת לבית לחם בעקבות כדור צמר מתגלגל. אמרתי: "אבל מחר יום שישי, איך תספיקי?" ורחל אמרה: "זה רק רבע שעה מכאן."
המרחק לא היה השאלה הראשונה שרציתי לשאול. עד כמה שידעתי, לקבר רחל נוסעים כדי להיכנס להריון. רחל היתה מאוהבת אז באיש, שהיה מבוגר מאתנו בעשר שנים ולמד אתה קורס ימימה, ולקח לו הרבה יותר מדי זמן לגלות לה שהוא נשוי ושיש לו ילדים. כמעט שאלתי אם היא רוצה להיכנס להריון ממנו. אבל אז היא אמרה שוב, "זה רק רבע שעה מכאן" וראיתי שהיא כמעט בוכה. אמרתי "מה, אז ניסע, אני אבוא אתך" ונסענו.

ב.

זה לא היה הביקור הראשון שלי בקבר צדיקים באותה שנה. כמה חודשים קודם לכן, בחופשת הסמסטר, יצאנו לטיול בצפון. הדרך היתה עדיין ירוקה, למרות שלוש שנות הבצורת, ועד שהגענו לכנרת זכרה האפור של העיר נשכח. הכנרת היתה אז במה שהוגדר, בכל שנה מחדש, שפל של כל הזמנים, אבל עדיין נראתה אינסופית ויפה. מי שלא ראה אותה אחרת, יכול היה בקלות לחשוב שככה היא אמורה להיות. רק המרחק של קו המים מסוכות המציל העיד על מרחבים שהתייבשו.
שחינו אולי שעתיים. אחר כך התיישבנו לאכול בבית הקברות בקיבוץ כנרת. הרוח הרעידה את המים ואת העלים על העצים. חבורת נערים ומדריכה הסתובבו בין המצבות ודיברו על מלחמות. כשהגיעו למצבה של רחל המשוררת, המדריכה הפעילה נגן מוזיקה שהביאה אתה, וקול של זמרת ישנה ומוכרת בקע ממנו, גן נעול לא שביל אליו לא דרך. המדריכה סיפרה בקצרה על אנשי העליות ועל רחל והשחפת, ואמרה: שלחו אותה למות בעיר אחרת, אבל קברו אותה מול האהבה הגדולה שלה, הכנרת. הקבוצה השתתקה, מעכלת את המלים. אחרי כמה דקות של שתיקה נערה אחת אמרה, אבל הבית שלה היה השירים שלה, אז היא בעצם מתה בבית. היו לנו בגטים וחמאה ועגבניות שרי. הייתי מותשת ורעבה מהשחייה, והצבעים של העגבניות והכנרת היו חדים. אלי אמר: "נסיים לאכול ומכאן ניסע לעמוקה, לקבר רבי יוחנן בן עוזיאל." אלי היה זה שאירגן את הטיול, וגם היחיד בינינו שיודע לקרוא מפות. חשבתי שיותר הגיוני להתפלל ליד המים, ואמרתי את זה. אמרתי: "אם אלהים נמצא בכל מקום, אפשר לדבר אליו גם כאן." הימים היו ימי השלת נשלים והתמקמות מחדש, ימים של חוגי סריגה ושל לגלות שהגבר שהתאהבת בו נשוי למישהי אחרת. דברים שפעם לא היו אפשריים. אלי אמר לי: "נכון, גם כאן אפשר להתפלל", אבל הרגשתי את הזמזום שחי בו מכיוון הקבר, כמו רחש טלוויזיה מהחדר השני.
היום אזל ככל שהתקדמנו. כשהגענו לקבר, כבר כמעט ירד החושך. מול זיכרון השמש והכחול והאדום של עגבניות השרי, מבנה הקבר הדחוס נראה לי מדכא כמו מוצאי שבת. התיישבתי על גדר אבן, מול עץ שהיו עליו חוטים שלא צמחו ממנו. דרור אמר: "שני בני דודים שלי התחתנו בשנה שהם התפללו כאן. את לא רוצה להתחתן עמליה?" ונאוה אמרה: "אחד עם השני? אתה רוצה שעמליה תתחתן עם בן דוד שלה?" צחקנו, למרות שזה לא היה מאוד מצחיק, וגם זה היה נשל של תקופה. נכנסתי עם נאוה לעזרת הנשים, אמרתי פרק תהילים ויצאתי החוצה. הגוף זכר את הציפה חסרת המשקל והעיניים את האור. ממקומי על גדר האבן ראיתי אנשים נכנסים ויוצאים. וחשבתי שאולי אחזור לשם פעם, ובפעם האחרת ארגיש את רוחו של הרב מברכת אותי.
בערב יצאנו למדרחוב של טבריה. הרחוב על שפת הים היה מלא אנשים ואורות וצעצועים זוהרים ומנגנים. ילדים קטנים הסיעו צעצועים בשלט רחוק, על המים נצצו אורות מספינות השיט. הכבדות חלפה. למדתי: אני אוהבת את האור ואת החושך, אבל לא את השקיעה.

ג.

בבוקר יום שישי נסעתי עם רחל לבית לחם. כשיצאנו חשבתי שאולי קבר רחל יהיה שלי. באותם ימים כבר החלה התנועה העדינה של נשים אל האלוהים – מי אמר שהוא בכלל גבר – וגם להצטרף היתה אפשרות. ובניגוד לסיפורי צדיקים מתים בטבריה, את רחל לפחות הכרתי. קבורה על אם הדרך, מבכה על בניה, מאנה להינחם. דמיינתי את הקבר כמו בתמונה המפורסמת שנותנים לילדים לצבוע בגן: בודדה למרגלות עץ דקל.
הנסיעה לא הזכירה בכלום את הנסיעה הארוכה והירוקה לצפון. אפשר היה בקלות לראות שהיתה בצורת, ההרים המעטים היו חרבים. בעיניי הקיץ הנצחי הזה היה נעים דווקא. אפילו ההרים הקירחים נראו לי קצת נכונים, כאילו התכווצו לתמציתם האמיתית. החרבה הרי באמת נמצאת בבסיס כל הדברים, והגשם בא מלמעלה. אבל זה בכל זאת היה חום שלא הרווחנו בחורף. השיחה השלווה, הדועכת, וההתמסרות לרדיו לא הספיקו להתגבש לבועת קיום חדשה כמו שקורה לפעמים בדרכים. כעבור רבע שעת נסיעה עברנו מחסום עם חיילים שנראו מאובקים כמו הדרך, ורחל אמרה הנה.
טעיתי כשדמיינתי את עצמי מדברת עם רחל על רקע עץ הדקל. המתחם התגלה כבית כנסת גדוש וצפוף, ועזרת הנשים היתה מלאה תלמידות של בית יעקב. היו להן שרשראות כסף עם שמות של צדיקות, שרה ולאה ודבורה, וברגע הראשון ראיתי רק גוש הומה אדם עם נצנוצים זוהרים. רחל חייכה אלי ונגעה לי בכתף לפרידה, לקחה סידור ונבלעה בהמון. אהבתי את התנועה שמאפשרת לנו להיות יחד, אבל בנפרד. יותר מדי שנים העברנו כמו סוכריות דבוקות בכיס. כמה נשים חילקו עוגיות ומאפים לסיום מסכת וסעודת הודיה, והנערות התפללו בדבקות. השפתיים שלהן מילמלו לתוך הסידור בעיניים עצומות ובכוונה אמיתית. גם אני באתי לקבר רחל להגיד את המילים הקדושות. לקחתי סידור והתפללתי.
אמרתי תפילת מנחה וכמה פרקי תהילים, ונעשה לי חם וצפוף. יצאתי החוצה. אשה בחולצה ארוכת שרוולים וחצאית ארוכה, שתיהן בצבעים כהים, בדיוק סיימה לדבר עם שתי בנות יעקב וניגשה אלי. "אנחנו מחלקים אמירת ספר תהילים בשבת, לירידת גשמים," אמרה, "את יודעת שלפני שבוע התחלנו להתפלל על הגשם. אי אפשר שגם השנה תהיה בצורת. עם ישראל חייב לשנות את רוע הגזרה. תרצי להשתתף?" אמרתי כן, והיא הושיטה לי פיסת נייר עם פרקי התהילים שלי. הכנסתי אותה לתיק והתיישבתי על הגדר לחכות לרחל.
בדרך חזרה רחל שאלה אם היתה לי תפילה טובה. אמרתי: "בערך, ולך?" היא הנהנה. העיניים שלה היו נפוחות. העזתי ושאלתי: "תגידי, אבל מה את רוצה שיהיה?". רחל חייכה חיוך קטן ואומלל שבישר דמעות חדשות, ואמרה: "אני פשוט רוצה שיהיה טוב." חייכתי אליה בחזרה והדלקתי את הרדיו. כבר התחילו להתנגן השירים המבשרים את בוא השבת.

ד.

בערב שבת אכלנו אצל יעל ודן, במרחק כמה בתים מהדירה של רחל. הבאנו בקבוק יין וקערה סרוגה, ויעל אמרה שזה מקסים. היא מיקמה אותה באמצע שולחן הסלון ושמה בה תפוחי עץ ורימונים. אכלו אתנו הילדים שלהם, הלל וישי, זוג נוסף בשם איתן וירדנה ואיתן נוסף. בתחילת הערב איתן החדש לא מצא חן בעיני – הוא החמיא ליעל על השמלה בצורה נבזית, כאילו רואים שהיא התאמצה. אבל היין והאוכל ריככו את דמותו ככל שהארוחה התקדמה.
כשצלחות המנה העיקרית כבר היו כמעט ריקות, נשמעה דפיקה בדלת. הלל קפצה לפתוח אותה וחזרה עם ילדה שנראתה בערך באותו הגיל ובאותם צבעים; שיער בהיר ועיניים ירוקות. יעל אמרה: "אפי, מה שלומך? בואי תצטרפי לקינוח. ומה שלום אמא?" אפי התיישבה במה שנראה כמו המקום הקבוע שלה ליד הלל, ואמרה: "בסדר. היא מ-מש שמנה כבר," והמחישה בזרועותיה בטן הריונית.
לא יכולתי אז לדעת את מה שידעה רחל. הישיבה הארוכה באותו המקום נעשתה לי צפופה וקמתי קצת לפני הקינוח. נישות מעוצבות עוד לא היו אז באופנה, וליד פינת האוכל היה מדף ספרים, שלפניהם סודרו מזכרות מכל הערים שיעל ודן היו בהן: כדורי שלג של נצנצים על פריז ורומא ופראג. עצרתי כדי להסתכל על הספרים ונתקלתי בחומת כדורי השלג. היו שם שישה או שבעה. ניסיתי להפוך את כולם מהר, כדי שלפחות לרגע אחד כולם יזהרו בבת אחת. זה לא עבד בפעם הראשונה. אפי קמה גם היא מהשולחן, ונעמדה לידי. כשהתחלתי להפוך שוב את הכדורים, הצטרפה אלי והפכה שניים בעצמה. סוף סוף נחת כל השלג יחד. כשהשלג נח בקרקעית פריז ורומא ופראג היא לא חזרה לשבת ליד הלל, אלא עברה לסלון. מול הקערה הסרוגה עם התפוחים והרימונים נעצרה ואמרה: "יו, גם לנו יש בבית קערה כזאת! וגם שעון סרוג. מטופלת של אבא שלי עשתה לו במתנה, הוא פסיכולוג ומתנדב עם חולי נפש". ואז גם אני ידעתי. רחל קמה לעזור ליעל להגיש קינוח. הצטרפתי אליהן ודן התחיל לשיר, "צור משלו אכלנו ברכו אמוני." כשנשארתי לרגע לבד עם רחל במטבח נגעתי בזרועה בשקט, מה כבר יכולתי להגיד.
אחרי שברכנו ברכת המזון, הלל ואפי יצאו וכולנו עברנו לסלון. יעל אמרה, "לפחות הן לא מסתובבות בחוץ בשעון קיץ." המילה קיץ הקרינה שמש והרים חרבים שחודשים ארוכיםלא ראו גשם, ונזכרתי פתאום בפרקי התהילים. הפתק עם הפרקים שלי נשאר ברכב. אמרתי "אוי", ויעל שאלה מה קרה. סיפרתי שחילקו תהילים לבצורת בקבר רחל, וששכחתי את הפרקים שלי בתיק שנשאר באוטו. אף אחד לא הציע שאלך להוציא אותו משם, וגם אני לא חשבתי שזאת אפשרות. האוטו היה כלוא מאחורי השדה המגנטי. אמרתי: "עכשיו בגללי תהיה בצורת השנה" ידעתי שזה לא נכון, אבל העלבון הילדותי בקע ממני מעצמו. יעל אמרה שזה בכלל לא נורא, ופשוט נגיד עכשיו כמה פרקי תהילים. לאלוהים הרי לא ממש משנה איזה. היא הוציאה ספר תנ"ך מאחורי פריז ורומא ופראג, דיפדפה לספר תהילים והתחילה לקרוא: "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים".
האור היה אור מעומעם של שבת, והדממה דממת שבת, והמלים מוכרות. הנרות במטבח הגיעו לקרקעית והיבהבו, פראג ופריז ורומא דממו על המדף עם השלג הנוצץ בקרקעיתן. כשיעל סיימה לקרוא את הפרק, היא העבירה את הספר לדן, "מזמור לדוד". הקול שלו היה מרגיע, קול של אבא שקורא הרבה סיפורים לילדים. כשסיים העביר את הספר לרחל, שישבה על כיסא ליד הספה. רחל היתה חיוורת, אבל הקול שלה יציב, הללויה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כשסיימה העבירה את הספר אלי. בחרתי פרק אקראי: "למנצח בנגינת משכיל לדוד, האזינה אלוהים תפילתי ואל תתעלם מתחינתי". איתן-לא-של-ירדנה סימן חצי תנועה שהצליחה להגיד "קראת יפה". חודשים אחר כך עוד אתפעל מיכולתו להביע כל כך הרבה מלים בתנועות פנים זעירות. העברתי את הספר לירדנה, והיא קראה בהטעמה ובקול רך. ונמלאתי הכרת תודה על שלמותו השברירית של הרגע, כששמענו את אותן המילים והתכוונו לאותו הדבר. כשהסבב הסתיים דן לקח חזרה את חלק העיתון שהניח קודם בצד על הספה ואמר כתוב כאן שהכנרת.
למחרת בערב חזרנו אליהם לסעודה שלישית, ואיתן-לא-של-ירדנה היה שם. עם צאת השבת דן ביקש ממנו לעשות הבדלה. כשהגיע ל"בורא מיני בשמים", פתח קופסת ציפורן והטה אותה אלי בתנועה חדה מדי. תכולתה נשפכה על הרצפה. היא נשארה שם עד אחרי המבדיל בין קודש לחול. המטבח נמלא ריח חריף-מתוק וככה הכרנו.

ה.

כשרחל התחתנה כבר גרתי במקום אחר. כשהתקשרה לספר לי ולשאול אם אגיע לחתונה, שמחתי לשמוע ממנה, למרות שלא דיברנו למעלה משנתיים. היא סיפרה לי איך פגשה את בעלה, ושזה היה ממש נס, כי פעם היא בכלל לא חלמה להסכים שיכירו לה גברים אמריקאים. אמרתי שאגיע בשמחה והתכוונתי. אבל החתונה התקיימה רחוק ממני, וכשיום החתונה הגיע לא הצלחתי להביא את עצמי לנסוע את כל הדרך הארוכה לבד. כל הצהרים היתה בי דריכות, תיכף אתארגן ואצא. בסוף ויתרתי. הפתק עם השם שלי נשאר על שולחן הכניסה, וחשבתי שבטח כל האנשים מאותה השבת יראו אותו, וגם איתן, ולא כל כך היה לי אכפת. כל זה קרה מזמן, ומשונה. אני אפילו לא זוכרת אם בסוף ירד גשם.